אימאלה חוגים לאימהות לאחר לידה בראשון לציון,

אימאל'ה- בית לאימהות לאחר לידה בראשון לציון

תמיד חלמתי לעבוד עם בני נוער. הדרכתי בצופים כמעט כל החיים, התנדבתי בעל"ם, בצבא
עבדתי עם מלש"בים (שהם גם עדיין נערים..). אחרי הפסיכומטרי לא ידעתי עדיין מה אני רוצה
להיות כשאהיה גדולה אבל ידעתי איך זה יראה.. ראיתי את עצמי בחדר קטן ונעים בתוך ביה"ס, מקשיבה, תומכת, מעין מקום מקלט בטוח וחמים עבור התלמידים. בדיוק מה שהיה חסר בבית הספר בו אני למדתי. החלטתי ללמוד עבודה סוציאלית. במהלך התואר הראשון בעבודה סוציאלית כבר הרגשתי בוודאות שנוער זה היעוד שלי! את ההכשרה המעשית עשיתי בבתי ספר תיכונים. סיימתי את הלימודים והתחלתי לעבוד בפנימייה עם נערים ונערות שרחוקים מהבית. קשה לעבוד עם מתבגרים. יש המון התנגדויות לטיפול, חיזורים אינסופיים, הרבה מניפולציות, מבחנים אינסופיים שמטרתם לבדוק האם אני שווה? האם אני מוכנה להתאמץ עבורם? אבל הדבר שהיה לי הכי קשה בעבודה מול המתבגרים זאת תחושת ההזדהות (לא אמפטיה.. הזדהות!) הבנתי אותם. חוויתי איתם. הרגשתי אותם ולעיתים הרגשתי שאני מטפלת בעצמי ולא בהם. פה עלו אצלי גם הרבה שאלות כמו למה בכלל הגעתי למקצוע? אני צריכה טיפול? אולי בגלל זה בחרתי במתבגרים?? בכדי לטפל בכל מה שלא טיפלתי בו בגיל שלהם?? שאלות קשות שהעסיקו אותי בלי הפסקה..עד שנכנסתי להיריון. היריון ראשון- מרגש מאוד!! פתאום אני לא מתבגרת יותר..אני אמא לעתיד, ההזדהות עם הנערים הצטמצמה והתחלפה בפאניקה קלה.. אימא?? אני?? אבל אני בעצמי עדיין ילדה!!
 
הסתיימה "חופשת הלידה" (על המונח "חופשה" כנראה בפוסט אחר..כי ברור שהדבר האחרון שעשיתי היה להיות בחופש!). החלטתי להישאר עם הקטנטן  עוד קצת בבית. בהחלט החלטה מאתגרת. לא פשוט להיות עם תינוק קטנטן כל היום בבית, במיוחד בפעם הראשונה שאת מוצפת חרדות, התלבטויות ושאלות.  במהלך "החופשה" נחתה עלי רוח ההורות, נכנסתי בזה בכל הכוח! קראתי, שאלתי, הכרתי עוד אימהות, ופתאום מאוד קסמה לי האפשרות לעבוד עם אימהות, אימהות לילד ראשון כמוני. אבל הרגשתי צעירה מידי.. גם בגיל וגם בניסיון שלי באימהות..משהו בי אמר לי שזה לא הזמן. שנה ביליתי בבית עם הקטנטן (שכבר גדל והפך לילדון קטן), כשהבנתי שמהאימהות שלי  כנראה לא אעשה קריירה (לפחות לא בשלב זה..) רציתי לחזור לעובדת הסוציאלית שבי . הקטנטן שלי כבר הפך לעצמאי בשטח, הפסיק על דעת עצמו לינוק וגמל את עצמו ממוצץ. הרגשתי שהוא לא זקוק לי יותר, תחושה לא פשוטה אחרי שנתתי לו את כל כולי במשך שנה! הייתי צריכה להחזיר לעצמי את התחושה שמישהו זקוק לי, שאני מועילה ושמישהו צריך אותי. חזרתי לפנימייה למתבגרים האהובים שלי, הם ללא ספק היו צריכים אותי, במיוחד אחרי שנה של היעדרות. ושוב תקופה לא פשוטה של חיזורים והזדהות ובדיקה שלהם האם אעזב אותם שוב..? לכל אלו התווספו רגשות האשם שנולדים עם לידת הילדים כיוון שכל דבר לווה בכך שיש לי ילד בבית..אי אפשר להישאר עד מאוחר בעבודה כדי לצבוע קיר עם מטופל במטרה לשבור את הקרח ביננו.. אי אפשר לגלוש עם הבנות לשיחות אינסופיות במועדון..
 
הסתיימו 3 שנים  בפנימייה (הזמן עובר מהר כשנהנים..) המתבגרים שלי סיימו יב' והחלטתי שעבודתי שם הסתיימה, לא רציתי לעשות עוד מאותו דבר לכן חיפשתי משהו מאתגר יותר. באופן מפתיע הדבר הכי מאתגר שקרה באותה תקופה הוא שנכנסתי להיריון שוב. ואם חשבתי שלהיות אימא זה מורכב ולא פשוט, לא הבנתי עדיין את המורכבות שבלהיות אימא ל-2.. חופשת הלידה השנייה באמת היתה חופשה! עם יותר ניסיון, פחות חרדות וחברת אימהות נוספות. ביליתי עם הקטנטן בבתי קפה, קניונים, טיולים וכל מה שחופשת הלידה יכולה להציע..  שוב עלו בי מחשבות. איך אפשר להפוך את כל הכיף הזה לקריירה? הרגשתי שאני יודעת קצת יותר, קצת יותר בטוחה בעצמי.. אבל לא הצלחתי לשחרר את העובדת הסוציאלית שבי.
 
שוב חיפשתי לעבוד עם מתבגרים והפעם בתוספת של אתגר קטן. .כי אם אני כבר יוצאת לעבודה ומשאירה שני קטנטנים בגן לפחות שזה יהיה שווה את זה! הציעו לי לפתוח את השירות הסוציאלי בבית ספר תיכון בעיר. בדיוק האתגר שחיפשתי! הגעתי למקום בו אף אחד לא הכיר עובדת סוציאלית ולא ידע בכלל מה זה אומר? ומה היא אמורה לעשות? ואיך זה בכלל קשור לביה"ס תיכון? בניתי שם בעבודה קשה מאוד שירות סוציאלי, וגם בניתי שם קצת את עצמי.. הבנתי מה אני רוצה לעשות ומה אני לא רוצה? שיכללתי מיומנויות, צברתי ניסיון, גידלתי שיריון קטן.. ואז הגיע ההיריון השלישי. היריון שעשה לי ביה"ס. כל המחלות האפשריות, כל תופעות הלוואי, cmv, מי שפיר, שמירת היריון דבר מזה לא הכין אותי ללידה המזעזעת שהיתה רחוקה מאוד ממה שתכננתי (ועל זה בפוסט נפרד כמובן..)
 
ההתאהבות היתה מיידית! נסיכה קטנטונת מהממת. מיד התחברה יפה לשד, עלתה במשקל, תינוקת נוחה (עד כדי כך נוחה שתוך כדי הנקה כשאני מחזיקה אותה על הידיים, הצלחתי לפתוח עסק!). הקטנטונת הזאת הפכה לי את העולם. שום דבר לא נראה או הרגיש כמו קודם..כאילו כל החיים הקודמים חיכו לרגע שתצא ותביא איתה את הבשורה.
עכשיו זה כבר היה ברור. זה מה שאני רוצה לעשות. ללוות אימהות לאחר לידה. להיות איתן בקושי, בשמחה, להיות לצידן  בזמן תיסכול או חוסר אונים, לענות על שאלות (עכשיו כבר יש לי הרבה יותר ניסיון), ופשוט להיות שם עבורן. לעזור להן להפוך את הקושי להנאה.

מי אני? מה אני בכלל? או למה החלטתי לשנות כיוון..

 
052-2233774  האוניה 39,נווה-ים,ראשל"צ     shani.vilten@gmail.com